אין נוהגים אבלות על פי ידיעה מהשגות - דף יומי מסכת יומא דף עה

 ב"ה

עה:

רבא, מייתי ליה אריסיה (-שליו) כל יומא, יומא חד לא אייתי, אמר, מאי האי, סליק לאגרא שמעיה לינוקא דקאמר (חבקוק ג:טז) שמעתי ותרגז בטני, אמר שמע מניה נח נפשיה דרב חסדא (פרש"י חמוה דרבא הוה ורבו הוה) [יש גורסים כאן: והיינו דאמרי אינשי בדיל וכו'] ובדיל רבה אכיל תלמידא (פרש"י בזכות הרב היה אוכל התלמיד), ע"כ.

יש לדייק קצת שלא חש כלל לא לאכול בשר אותו היום, אע"פ דקי"ל ברמ"א שולחן ערוך יורה דעה ריש סימן שמא ז"ל יש אומרים דתלמיד על רבו מבהק אסור לאכל בשר ויין כל זמן שמטל לפניהם (הגהות אשרי פ' א"מ), ע"כ. ואע"פ

שכאן לא היה מתו מוטל לפניו, וגם לא מוכח שרב חסדא היה רבו מבהק, עכ"ז נראה קצת שהיה לו לחוש מלאכול בשר מיד ולא לגמור מיניה סתם שהיה אוכל ברשות רבו, כאילו אין לו להצטער כלל (וזה מיושב על פי הגרסא שהבאתי בסוגריים).

והרי זה עוד סמך למה שרבינו גילה בחיי מוהר"ן אות יב ז"ל שכל זמן שאין יודעים מפי אדם אין צריכין לנהג אבלות אף על פי שיודעין על פי השגות, ע"כ (ולנידון דידן אנינות).

נ נח נחמ נחמן מאומן