הקבצן השלישי

 ב"ה

מעשה יג - מז' קבצנים

הבעטליר החרש – יום שני

 

לכאורה יש לעיין בענין האזנים של ארך אנפין כדי להבין ענין הקבצן החרש. והנה באדרא רבה כתוב: שערא דנפיק מבתר אונוי כוליה בשקולא, לא נפיק דא מן דא, תקונא שלים. ועיין בספר אדיר במרום הביאור על זה (מכון רמח"ל מעמ' רה"ע). ומבואר שדוקא באזנים יש את הענין הזה של תקונא שלים, כמו שרבינו גילה על הבעטליר החרש שלא היה שומע החסרונות כלל. (ועיין שם ברמח"ל שמביא את הפסוק (קהלת א:טו) וחסרון לא יוכל להמנות, ומסביר שהוא קאי על כל החסרונות של מיעוט הירח, שהם החסרונות של הט' ספירות של הנוקבא, ואילו בא"א הם שלמים.

ועוד כתוב שם על האזנים של א"א, תקונא יאה, תקונא שפירא, תאיב למחמי, תיאובתא וחדוותא דצדיקייא וכו' ע"ש. והרמח"ל מסביר על זה כל ענין התאוה, והרי הבעטליר החרש היה לו חיים טובים בלי כל התאוות. ואולי י"ל שאלו הג' הם כנגד הטעמים והריחות והמראה. תאיב למחמי, הרי מראה, תקונא יאה ושפירא נגד הטעם והריח.

 

ענין הבעטליר החרש, ענין שמיעה, יש לציין למש"כ בקהלת יעקב ערך מ"ש (ד"ה משיח), שמשיח יהיה לו מדרגת ריח וכו', ומשה רבינו היה לו מדרגת ראיה – 'ויראהו ה' את כל הארץ' (דברים לד:א), ושלמה המלך היה לו מדרגת שמיעה – 'ומלכת שבא שמעת את שמע שלמה לשם ה'' (מלכים א:י:א) והיה שומע מהחיות נושאי כסאו ובהם היה דן דינו, וזה פירוש (ישעיה יא:ג) 'ולא למראה עיניו ישפוט' כמשה, 'ולא למשמע אזניו' כשלמה, ע"ש. ובמסכת עירובין (כא:) עד שבא שלמה ועשה לה אזנים (לתורה).

ומצינו שבתקפת שלמה אין כסף נחשב למאומה, ואצל שלמה כתיב (מלכים א:ט:כה) ושלם את הבית, ומלאתי את דבריך – לענין מלוכת שלמה (מלכים א:א:יד), הרי שלמות בלי לשמוע החסרונות.

 

- בעטליר החרש, אף שלא היה שומע אותם מבקש לאוכל, עם כל זה השאיר להם.

 

סיפורי מעשיות יג -- ז' קבצנים - הבעטליר החרש

 

ע' בלקוטי מוהר"ן תורה יט, שיראה תליא באודנין, בחי' סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא (פסוק שאומרים לפני ברכת המזון), וזה בחי' הכ"ב אותיות (חט"ה, עשאה כאוצר) שמי שזוכה לשלמות לשון הקודש ניזון רק מניצוצי האותיות, וידוע מעוד מקומות (לקוטי מוהר"ן תורה יד) שיראה הוא בחי' שלמות, ולפי זה מובן קצת הענין של הקבצן החרש שהיה לו שלמות מכל החסרונות, שזה דייקא תלוי באודנין, והיה ניזון רק מנצוצי האותיות של הלחם שלו. (ועוד, שויבן את האשה, בינה הוא בחי' האזנים כידוע).

 

 

סיפורי מעשיות יג -- ז' קבצנים - הבעטליר החרש

 

הקבצן החרש היה לו חיים טובים. ויש להביא סמוכים לזה מלקוטי מוהר"ן תורה לה, שמבואר שם (אות ה') ועקר המוחין שמקבלין על ידי האמונה, אין מקבלין אלא מאור הפנים, כמש"כ (משלי טז) באור פני מלך חיים. חיים הם המחין, כמש"כ החכמה תחיה, ע"ש, ומבואר שם (אות ז) שצריכים לשמור את האמונה שלא יינקו ממנו החיצונים, ולזה צריכים להמשיך בחינת חשמ"ל מעולם הבינה, להלביש את המלכות, והוא בחי' ודובר אמת בלבבו שמצאנו אצל רב ספרא ע"ש, וכז"ל והחשמ"ל הזה, הוא מלביש את המאור הקטן, הינו את האמונה, בבחינת אמא מסככת על בנהא. וזהו ישמש את שמעון בן ננס. כי שמיעה תליא בלבא (תיקון יח), כי 'חשמל לב' גימטריא 'שמע', כמו שכתוב (מלכים א:ג) ונתת לעבדך לב שומע. ובן ננס, בחי' אמונה, היא בחינת בן ננס, הינו המאור הקטן, עכ"ל. הרי מבואר שעל ידי בחי' שמיעה זוכים לחיים.

ומידה זו של דובר אמת בלבבו, הוא בחי' שמח בחלקו והסתפקות, עמש"כ על מעשה יב, על המאכלים שהיו תיקון לתאוות ממון.

 

חיים טובים. בקיצור הכוונות לרמח"ל, על אבינו מלכינו, כתב שכתבינו לחיים טובים – בסוד חג"ת דא"א.

 

 סיפורי מעשיות יג -- ז' קבצנים - הבעטליר החרש

"קלקלו את הטעם... כל מי שירצה לטעם איזה טעם יהיה טעם נבלה... וכן קלקלו את המראה, שהחשיכו את העינים כאלו יש עננים ועבים... כשבאו סמוך להמדינה התחיל להתקלקל גם אצלם הטעם ושאר הדברים, והרגישו בעצמם שנתקלקל אצלם... והרגישו בלחם ומים שלי כל הטעמים וכו' ונתתקן מה שנתקלקל אצלם."

לכאורה מבואר שהפגם שהטילו הג' כתות עבדים, לא היה בחפצה של הפירות, אלא בהחושים של הגברא, כן משמע בפרט מהלשון 'שהחשיכו את העינים', וכן בהמשך מבואר ענין זה כי החשך יעור עיני חכמים, ומשמע להדיא שזה מקלקל את העינים, חוש הראיה, ולא הדבר שרואים. וכן ממה שאחר שאכלו מהלחם והמים שלו נתתקן אצלם מה שנתקלקל, משמע להדיא, שלא רק בלחם שלו ומים שלו ירגישו כל הטעמים, אלא שנתתקן אצלם שירגישו את כל הטעמים אפילו בלחם שלהם, כי הפגם לא היה בחפצה של האוכל אלא בחושים. (אלא שצריכים להבין, שזה לא אומרת שכל האוכל שבעולם יש את כל הטעמים, אלא האוכל של הגן, והאוכל של אלו העשירים, דהיינו שהיה להם אוצרות והיו חיים 'חיים טובים', דהיינו לכאורה שהחפצה של האוכל שלהם היה מוקדש, רק שכיון שנתקרבו לאותה המדינה נתקלקל אצלם החושים, ולא היו יכולים להרגיש הטעמים בהאוכל המיוחד שלהם, עד שנתתקן. אבל אוכל בעלמא, שלא מהגן ולא מהאוצרות, לכאורה אין בהם כל הטעמים אפילו לבעל הרגשה. ועיין במשנה סוף מסכת סוטה (ט:יג) רבי שמעון בן אלעזר אומר, הטהרה נטלה את הטעם ואת הריח, המעשרות נטלו את שמן הדגן. וחכמים אומרים, הזנות והכשפים כלו את הכל, ע"ש. לכאו' מבואר להדיא שמדובר על החפצה של הפירות, ודו"ק).

אכן מסיפור של החכם והתם, נראה שהתם היה טועם כל הטעמים שרצה אפילו מלחם בעלמא.

עיין בספר אדיר במרום (עמ' תכו-ז, מכון רמח"ל) אך העיקרי בפועלת העשר ספירות הוא החיך שהוא החכמה – כי בה התחלקות החלקים והסתדרם. וזה באמת ענין הטעם מה הוא, כי באמת כתוב: וחך אכל יטעם לו (איוב יב:יא). והוא כי בטעם מתחלקים ומסתדרים הדברים ההם, ושאר המאורות שבפה מאירים בה מה שצריך. אך זה ודאי שהטעם הוא מקבל הדברים לפי מה שהוא. פירוש – כי בכל אדם הושם הטעם, שכשעולים אליו המאכלים הנה הרוח שבאדם מתיישבת בהם, וזהו תענוג המאכל, כי הרוח מתקרב אליהם, וזה בטעם לבד. ואם כל בני האדם היו נעשים בטבע אחד, הטעם היה אחד, אבל כיון שהם טבעים רבים, על כן יש טעמים רבים.        ושורש זה למעלה הוא, כי החכמה שבפה מתעוררת על הדבר הנאכל ומבחנת אותה אם להתקבל ואם לדחות. כי הדבר ההוא אם הוא לפי סדר המאורות וכח ישובם, הנה הטעם יקרבהו, ואז יאירו בו כל המדרגות בנחת ובחדוה וכו' וכו'. ונמצאת למד, כי הטעם הוא קבלת הנאכלים בבחינת נאכלים, להיות הנשמה מתיישבת בהם או לאו. וזה הדבר נעשה בכח חכמה – שהוא החיך, וכפי מהות החיך כן יהיה מהות הטעם, עכ"ל.

 

נ נח נחמ נחמן מאומן